הנחת תפילין

היום הזה זכור לי כאלו זה היה אתמול
אני זוכר שהייתי בן 13 (בתור ילד חילוני) שצריך ללמוד לבר מצווה.
נתקפתי פחדים ומחשבות שליליות רבות וממש רץ לי כמו סרט בראש.
איך אוכל לעשות את זה? איך אוכל לדבר בפני קבוצת אנשים ולומר את ההפטרה?
ממתי שהתחלתי ללמוד רק חשבתי על הרגע הזה.

ואז מספר ימים לפני הקריאה בתורה הפחד גבר יותר ויותר, המחשבות השליליות סובבו אותי מכל כיוון אפשרי ואמרו לי,
"עדי, אתה בטח תגמגם כמו תמיד ואפילו יותר כי אתה תהיה בלחץ יותר ויותר כי יהיו אנשים רבים.
עדי, אתה תשכח את התפילה,
בטח יצחקו עליך
בטח תעשה בושות,
איך תניח תפילין ותגיד את הברכה?
ועוד כהנה וכהנה.."

הבעיה עם מחשבות שליליות כשהן באות הן באות ברצף ותוקפות מכל צד אפשרי ומאוד מגוונות.

בסוף, ביום התפילה
הגעתי עם ההורים לבית הכנסת.
רק לראות את כל אותם האנשים שהגיעו להתפלל כבדרך קבע, שאני בכלל לא מכיר אותם, רק הגבירו לי את הפחד, הלחץ והחרדה עוד יותר וכשזה קורה הגמגום מחריף לי.

הלב שלי דפק בחוזקה, הזעתי מאוד והתחיל להיות לי ממש חם. חשבתי שאני מתפוצץ.

התפילה התנהלה כסדרה, ניסיתי לעקוב אחרי התפילה והיה לי ממש קשה לעקוב. פעם ראשונה שלי שבחיי הייתי בכלל בתפילה.
פתאום, מי שלימד אותי סימן לי עם היד עוד מעט אתה, אני זוכר שכאלו המסך השחיר אצלי בראש,
ולא הייתי שם בכלל. פיזית כן, בשכל לא.
המחשבות שלי היו במקום אחר לגמרי...

מה שגרם לי להיזכר זה שהיה לנער חמוד מהיישוב בר מצווה השבת והוא עשה את הכל בקלות ונפלא מבחינת הקריאה בתורה ואף קרא במספר סגנונות וחשבתי לעצמי, עד כמה אנחנו לא מעריכים את הפעולות הפשוטות.

צריך להעריך מאוד כל פעולה שאנחנו עושים זה לא מובן מאליו. בשביל אחד זה משהו קל ופשוט בשביל מישהו אחר זה עבודת חיים והתמודדות יומיומית ויחד עם זאת לדעת שאפילו שמשהו נראה קל מבחוץ, זה לא אומר שבפועל אותו נער חמוד לא התמודד עם קשיים מרובים.

לפעמים אני חושב בליבי, מעניין מה היה קורה אם כשהייתי נער, היו לי אפילו חלק קטן מהכלים שיש לי היום בתור מאמן ומטפל, עד כמה הייתי יכול לצאת ממצבים שונים שממש נחרטו אצלי בתת המודע כי עובדה, עברו כ- 30 שנים ואני עדיין זוכר את החוויה הלא נעימה הזאת...

תמונה שלי שאני מניח תפילין בפעם הראשונה

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

גמגום והחלפת מילים

מי תרצה אותי?

האם לספר לה או לא?

גמגום והצגה עצמית